מי שאני עושה את ההבדל
כמה כמוך יש בעולם?
הרי אם מישהו ישאל אותך את השאלה הזאת.
התשובה תגיע אוטומטית:
אין!
אין עוד אדם אחד בעולם כמוני.
אין עוד אדם שתסריט חייו זהה לשלי.
אין עוד אדם שחושב,מרגיש או פועל בדיוק כמוני.
אז למה בכל זאת אנחנו מנסים למצא פתרונות גנרים לדילמות ספציפיות עבורנו בלבד (לכאורה)?
התשובה נעוצה במונח ״דומה מושך דומה״.
בטבע שלנו אנחנו יצורים חברתיים.
יש לנו צורך בסיסי להיות חלק מקבוצה של אנשים.
אנחנו מחפשים שייכות.
לראיה רק צריך להסתכל על כמות הקבוצות שאנחנו משתייכים אליהם בפייסבוק.
אם נסתכל רגע ממבט עילי על התקופה שאנחנו חיים נדמה שכולנו הפכנו להיות יצרני תוכן צרכני תוכן ומבקרים.
נדמה שתסריטי החיים שלנו הם נחלת הכלל .
מוצגים לראווה על דפים דיגיטליים פרוצים לפרשנות.
השבוע מישהי העלתה באחת הקבוצות תמונה של הבת שלה הקטנה בבגד בלט
וציינה מתחת לתמונה שהילדה רוצה לרקוד בלט אבל המורה חושבת שהיא בעודף משקל.
הפוסט הסתיים ב״מה דעתכם על זה״?
(בהמשך האמא ציינה שהשאלה מתייחסת לסיטואציה לא לעודף משקל).
הפוסט גרף מאות תגובות.
כחובבת "ניסויים חברתיים" הסתכלתי על חלק מהתגובות שאותה אמא קיבלה והזדעזעתי.
כמות העצות והביקורת שהאמא קיבלה מבלי לבקש היו עצומות.
כאילו מישהו ביקש לפתוח את כל ״מפת הכאבים״ שנוגעת לעודף משקל, דימוי גוף ופחד בבת אחת.
הציעו לאמא הזאת עשרות שיטות להרזיה בלי להכיר את הילדה ,בלי אבחון מקצועי ובלי בושה.
רוב התגובות עסקו בפתרון גנרי לדילמה ספציפית.
הנטייה שלנו להשליך את הביקורת שלנו על האחר התפתחה מאד בעקבות הרשת החברתית ולעיתים זה נדמה שכולנו מחפשים קצת ״נחמת רבים״.
מתוך ה״נחמה״ הזאת חשוב שנתייחס לתוכן שאנחנו קוראים או שומעים ברגישות.
אם אין עוד אדם נוסף כמוך בעולם
איך היית רוצה שיתייחסו לסיפור שלך?
בפתחו של ״עולם חדש״ אני מאמינה שהגיע הזמן לעבור מביקורת לבקרה.
