פגישות עם אנשים מיוחדים - חלק א'.
אל החדר נכנסה אישה מטופחת
,היא לבשה שמלה אדומה ומטפחת טורקיז על הראש שהשתלבה מצויין עם העיניים שלה.
היא התיישבה בחיוך והתנצלה על האיחור.
״דיברנו לפני שנה על הרצון שלי לכתוב הרצאה. צדקת, לא הייתי מוכנה רגשית לספר את הסיפור שלי״
״זה תהליך עמוק״ אמרתי ״זאת אחריות גדולה לספר סיפור,העיקר שאת פה״
״אני נראית כמו אסירה משוחררת״?
היא שאלה נבוכה.
שתקתי .
״שאלה מורכבת, איך נראית אסירה משוחררת״?
לא הייתי מוכנה לשאלה הזאת.
״35 שנים בכלא משאירים צלקות... וגם שישה ילדים״.היא הוסיפה.
הסתכלתי על הפנים האלה וניסיתי לעשות חשבון בראש.
לא הסתדרו לי המספרים שהיא זרקה לאויר.היא נראתה בגילי.
״ספרי לי על הכלא הזה, מה עשית כדי להכנס אליו״?
״נולדתי״ היא אמרה כאילו שזאת האופציה היחידה שיש לה כתשובה.
״נולדתי להורים קיצוניים״
״גדלתי בקהילה קיצונית. לא הייתה לי בחירה משלי או דעה משלי
או צעצועים״
גדלתי לפי החוקים ״שלהם״ מנותקת ״מהעולם החיצוני החשוך״ כמו שדאגו לספר לנו.
״מה שאתם קוראים לו ׳דיכוי׳ הוא דרך חיים מהמקום שאני באה ממנו״.
בשעה שישבנו ביחד היא הצליחה לעצור את הזמן ולקחת אותי למסע הזוי במורד החיים שלה.
המדהים בכל הסיפור שלה שהוא ממשיך לקרות בזמן שאתם קוראים...
והעולם ממשיך להתקיים כרגיל.
״להרצאה מהסוג הזה תהיה השפעה על המון נשים בישראל״ אמרתי מוקסמת.
״זאת אחריות גדולה לצאת עם הרצאה כזאת. יהיו לה משמעויות
הרבה מעבר למשפחה שלך.
את מוכנה נפשית?״
״לקח לי 35 שנים לבנות את הסיפור שלי. אני מוכנה כי יש אלפי נשים עדיין בכלא הזה״.
העיניים שלה התמלאו דמעות בזמן שהיא אמרה את המשפט הזה.
״אמיצה את״ חיבקתי אותה לפני שנפרדנו.
״זאת זכות שלי לכתוב לך את ההרצאה״
נכנסתי לאוטו וחשבתי על המשמעות של הפגישה הזאת.
מרגיש קצת כמו עדות לנס....
—————————————
ואם גם לכם יש סיפור ששווה לעולם לשמוע .
אם אתם מתקשים למצא את הנרטיב הנכון לסיפור שאתם רוצים לספר,
אתם מוזמנים לדבר איתי.
פרטי המקרה שונו לבלי הכר
