"כל המילים שעוד לא כתבת״

שוב הולכת לאיבוד במבוך המילים מחפשת את המפתח למשפט הבא.
הכתיבה מאפסת אותי קצת בדומה לשעון חול.
מתרוקנת, מתהפכת ומתמלאת מחדש.

״המילים פשוט מסרבות לצאת״.
אמרתי חצי מתנצלת.
איפה הנחתי את המפתח למשפט הבא? 
הפכתי כל חלקת השראה אפשרית בבית.

״תחפשי ב״מרגשים״.
את תמיד מוצאת שם את המפתח״
היא אמרה תוך כדי שהיא מפזרת נצנצים על היצירה שלה.

״חיפשתי, זה לא שם״ 
״זה מפתח ממש קטן, אבל איך שאני לא אסתכל על זה, זה המפתח למשפט הבא,

בלעדיו אני לא יכולה להתקדם״.

היא קמה מהיצירה שלה ופנתה לעבר הספריה הענקית שבסלון,

עלתה על שרפרף קטן והוציאה ספר מאובק עם כריכת עור עבה שעליה כתוב:
״כל המילים שעוד לא כתבת״.

היא הניחה אותו על השולחן שלידי וחזרה לעיסוקיה.
״אולי כאן תמצאי את מה שאת מחפשת״

ניערתי את האבק מהספר ופתחתי אותו ביראה של מי שגילתה אוצר.
פתחתי את הספר אבל הוא היה ריק, מאות דפים ריקים.

״מה זה? למה הספר הזה ריק? איפה המילים?״
דיפדפתי בספר בקפידה מחפשת אולי פיספסתי מילה שובבה בין הדפים הריקים.

״אולי את מסתכלת לא נכון״.
היא ניגשה אל הספר, סגרה אותו ועצמה עיניים תוך כדי שהיא אוחזת את הספר קרוב אל הלב.
השמלה הלבנה שלבשה התמלאה אבק, אבל זה לא הפריע לה.

היא פתחה את הספר באמצע בהתרסה.
״כמו שאמרתי את לא מסתכלת נכון״

ניגשתי אל הספר אבל הוא עדיין היה ריק ממילים.
״מה אני מפספסת? למה אני לא רואה את המילים״

עצמתי את העיניים
״אני צריכה רק מילה אחת״
מילמלתי חרישית.
״רק מלה אחת שתפתח את המשפט הבא״

בנשימה הבאה פתחתי את הספר. 
בפינת הדף בין מאות דפים לבנים היא היתה שם.
מילה קטנה. שחור על גבי לבן:
ש ק ט

זה המפתח שחיפשתי.
מילה אחת שמשנה את חוקי הכתיבה
שהופכת כל ספק לוודאי
מפתח למשפט הבא בסיפור שלי.

טליה ברק