כישלון מפואר לספר עליו.
אני בת 9.
המעמד הוא אודישנים לפסטיגל ואני עומדת עם שורה של ילדים בגילאים
5-12 ,כולם מחכים בהתרגשות לתורם לשיר.
לפני בתור 3 ילדים ואני מבוהלת מהמחשבה שבעוד רגע יגיע תורי לשיר ושלושת השופטים יקבעו שאין לי את מה שהם מחפשים ושהחלום שלי לשיר לחוד, והמציאות לחוד.
הייתי ילדה עם ׳ספק מפותח׳ לגילי.
הילדה הראשונה התחילה לשיר בזיוף צורם שנבע כנראה מהתרגשות.
בעוד שהילדה מנסה לצלוח את המבוכה אחד השופטים הניף את ידו באוויר וביקש ממנה להפסיק כשהוא אומר ׳תודה׳ בצורה מוחלטת למדי.
אני לוקחת נשימה מקוטעת וחושבת שאולי יש לי סיכוי.(מחשבה עצובה כשלעצמה)
הילדה הבאה התחילה לשיר ואני זוכרת את המבטים בחדר.
היא שרה כמו מלאך בקול צלול וגבוה.
בנוסף לקול המושלם היו לה עיניים כחולות גדולות ושיער שחור עם פוני.
הרגשתי מיותרת.
אני זוכרת שהעיניים שלי התמלאו דמעות ושהתאפקתי לא לפרוץ בבכי.
כשהיא סיימה לשיר השופטים מחאו כפיים ובשקט הראשון ביקשתי סליחה ורצתי החוצה בבכי בלי לחכות לתורי לשיר.(לבחירה הזאת היתה המון משמעות להמשך).
אבא שלי חיכה לי בחוץ.
״למה את בוכה״? הוא שאל תוך כדי שהוא מנגב לי את הפנים.
״אני לא אשיר יותר בחיים,אין לי סיכוי״. התייפחתי .
״לפחות ניסית,אין לך מה לבכות.
יש עוד תחרויות שירה״
הוא אחז בידי והלכנו הביתה.
מעולם לא דיברנו על החוויה הזאת שוב למרות שלימים היא העידה על ביקורת עצמית רעילה שנפגשתי איתה פעמים רבות במהלך חיי.
זאת היתה החלטה מעצבת אישיות מאחר שמאז לא שרתי יותר.
היום אחרי שלושים שנה כשאני מנתחת נקודות מפנה בחיים שלי אני מבינה שמגיל מאד קטן עסקתי בהשוואתיות.
אף פעם לא אמרתי לאבא שלי שבעצם ״לא ניסיתי״,
לא נתתי לעצמי סיכוי להכשל,
כילדה ייצרתי לעצמי מציאות שבה לא היה מקום עבורי אחרי שהילדה בעלת קול המלאך שרה.
היום כשאני עובדת עם אנשים שהחלום שלהם הוא לספר את הסיפור שלהם מול קהל,
אני שואלת ״לאן אתה שואף להגיע ״.
בתור התחלה אנחנו עושים מיפוי של האידיאל הרצוי מול המצוי (חומר הגלם הקיים) כדי להבין את הפער.
זה חלק בלתי נפרד בשביל לבטל את ההשוואתיות.
לבטל את הפחד מלהכשל.
להשתיק את הקול שאומר ״אין לי סיכוי מול האידיאל שאימצתי״
תמיד אני אבדוק את ׳מפת הכאבים׳ שבגינה מישהו מחליט לחשוף את החיים שלו ולסכן את הפרטיות שלו.
את ה׳למה לי׳?
ו׳למה דווקא עכשיו׳?
התהליך הזה מאפשר לי כל הזמן להיות בקשר עם החומר גלם האמיתי שבאתי איתו ולא עם עם הפער שבאתי איתו.
אם הכלים שיש ברשותינו היום היו זמינים לי בגיל 9, רוב הסיכויים שהייתי שרה באודישן ולפחות יודעת שעשיתי את המיטב בכדי להצליח.
אחרי הכל עדיף כשלון מפואר שאפשר לספר עליו מתירוצים לחוסר הצלחה.
אז מה מעכב אתכם לצאת לאור?
