טליה ברק

"צריבה רגשית" כמנוע לבניית הרצאה 


תמיד תהיתי על היכולת המנטאלית שלנו, מה זה במח שלנו שהופך מילים לתמונה?

לכולנו יצא לשבת בהרצאה ולהתרגש לפעמים עד כדי דמעות מסיפור שהמרצה סיפר.
במציאות גם אם הסיפור מסופר בזמן עבר בעוד שבהווה אנחנו יושבים בכיסא מוגן בתוך אולם ממוזג הסיפור בהווייתו אינו נוגע לנו.
ובכל זאת, מתרחשת במח פעולה שמייצרת רגש עמוק.

אנחנו יצורים רגישים שמחפשים רלוונטיות כשאנחנו יושבים בהרצאה.
לרוב כקהל נחפש איך להפוך את הסיפור למקור השראה. 
נחפש איך הגיבור בסיפור "משרת אותי בעצם הקיום שלו".

כולנו אוהבים גיבור אנושי. כזה שהסביבה ייעדה לו כשלון מפואר, קורבן של נסיבות החיים.
כולנו אוהבים תזכורת שגם אנחנו בדומה לגיבור יכולים להתגבר על קושי בין אם חווינו קושי בעבר או בהווה.

במעמד ההרצאה המרצה ניצב בפני שתי מסננות לצורך ההמחשה.
האחת היא "המסננת הלוגית".
המסננת הזאת גם מחוברת למח שמאל, אנליטית, הגיונית, מחושבת וספקנית ברוב המקרים.

השניה היא "המסננת הרגשית".
המסננת הזאת מחוברת למח ימין ומאפשרת חופש ביטוי, יצירתיות ורגש הוא הדלק שלה.

סיפור שיישאר ברובד הלוגי לאורך זמן יאבד את הקהל.
לדוגמה שימוש בריבוי תאריכים וסיפור ברצף כרונולוגי ישאירו את הקהל בהקשבה חלקית וישארו בתחום השיפוט של "המסננת הלוגית".

הרצאה בנויה היטב "תנוע" בין מח ימין למח שמאל במהלך הסיפור ותקרב את הקהל לעולם התוכן הרגשי של ההרצאה ,
בעצם היא תביא אותנו ל"צריבה הרגשית" שבגינה המרצה כתב את ההרצאה מלכתחילה.

הרצאה טובה תייצר "צריבה רגשית" לאורך זמן.
המילים שיעברו "במסננת הרגשית" ייצרו תמונה מעוררת רגש במח. 
תחום השיפוט של המסננת הרגשית ילווה בסלחנות, בהזדהות ובאמפטיה כלפי המרצה מה שיעזור לקהל "לשלוף" את התוכן בהקשר של הרגש שהתעורר במהלך ההרצאה גם בחיים האישיים שלו.

בסוף זאת הפרשנות שלי למשפט הידוע של מאיה אנג'לו:
"אנשים ישכחו מה אמרת, אנשים ישכחו מה עשית,
אבל אנשים לעולם לא ישכחו כיצד גרמת להם להרגיש".
מאיה אנג'לו