רוחניות טכנולוגית בעולם דיגיטלי
המציאות מכתיבה כללים חדשים לתפיסה של הטכנולוגיה בעולם.
אנחנו נמצאים בעידן שבו יש שיח על בינה מלאכותית על שכפולים גנטים ואפילו על חיי נצח
בכל פעם שאנחנו ניגשים אל הנייד שלנו ומשוטטים בפרופילים השונים ובאפליקציות השונות אנחנו בעצם מזינים את העתיד בצורך שלנו להיות טובים יותר, צעירים יותר, עדכניים יותר
המבט המרחף מעל עמודים שלמים של אנשים זרים לחלוטין המספקים לנו הצצה אל נבכי חייהם הופך למסך שמביט במסך.
אמות המידה שלנו השתנו מאז צאת הרשתות החברתיות.מי האדם שמתחבא מאחרי המסך?
בשנים האחרונות נפגשתי עם מאות אנשים שכולם סבלו מבעיה אותה אני נוהגת לכנות "יצירת פרסונה שקרית".
רובינו סובלים מהבעיה הזאת ומרוב שהיא נפוצה היא הפכה להיות חלק בלתי נפרד מההוויה שלנו
הפערים גדלים בין האדם שאני רוצה להיות לאדם שאני היום בגלל
היכולת שלנו לעבור מניפולציה טכנולוגית.
אני מסתכלת בפייסבוק על עוד משפחה בחופש משפחתי בתאילנד,
תמונה כמעט מהונדסת גנטית מרוב שהיא בלתי אפשרית האמא
מכופפת בפוזה שהתוצאה שלה היא כאבי גב תחתון בחיוך האבא
מחבק שני ילדים באוויר שמחייכים למצלמה וכולם מנציחים תמונה
אידילית מחופשה יקרה ואיכותית.
המח שלי מתרגם תמונה קפואה ומהונדסת כרגע של אושר מפואר.
אני רצה לבעלי מתלוננת ושואלת בתקיפות "מתי תורינו? מתי אנחנו
ניסע לחופשה המשפחתית המושלמת בתאילנד"?
אני מצביעה על התמונה ונכנסת ל15 תמונות נוספות שמרגישות על גבול החטטנות ושמישהו ינסה לעצור אותי. "תראה ממי למלון הזה אני רוצה שניסע," בדקות הבאות אני כבר בדף הבית של המלון בודקת מחירים כאילו שיש לנו כבר תאריך סגור לנסיעה.
שעתיים שלמות מהחיים שלי התבזבזו על אשליה להלן המציאות:
במקרה את האישה בתמונה אני מכירה,נפגשנו במקרה בבית הקפה השכונתי ושאלתי אותה את השאלה הכי רטורית שהיתה לי בארסנל:"נו איך היה בתאילנד"?
היא: "היו חלקים טובים אבל הרוב היה מזעזע,"
"איך יכול להיות מזעזע בגן עדן"? שאלתי תוך כדי שנפלה לי העוגיית כוסמין חלבה לתה
היא:" לא הפסקנו לריב, הילדים לא נתנו לנו רגע אחד של מנוחה, וכמעט שבוע ירד גשם"
"בתמונות נראיתם ממש מאושרים" התעקשתי מתחננת שלא תפוצץ לי את הבועה שיצרתי
היא:" מה קשור מאושרים ? היו גם רגעים של אושר ,אני אישית רציתי הודו אבל לא התאים עם הילדים אז נסענו לתאילנד"
ישבתי איתה כמה דקות נוספות בזמן שהגיעה חברה שלה ותהיתי על המציאות השקרית שיצרתי לעצמי בראש.
הגעתי הביתה מבולבלת וחזרתי אל התמונות שלה מתאילנד.
לא ראיתי תמונות של ילדים מייבבים, לא מצאתי תמונות של זוג מבואס ומאוכזב, אפילו לא מצאתי תמונות של גשם.
אפשר היה לשבת במשך כל חגי תשרי ולהזיל ריר מקנאה מהתמונות שאנשים מעלים מחופשות מפנקות בעולם. יכול להיות שכל הפאר הזה מבוים?
אז מה איתנו בעצם? אלה שיושבים מאחרי מקלדת רטובה מדמעות של קנאה ומזילים ריר על אשליה אחת גדולה ומפוארת?
מצד אחד הטכנולוגיה אפשרה לנו לבטל מגבלות של זמן תנועה ומקום מצד שני כל זמן שאנחנו עסוקים בהשוואתיות על סמך תמונה או פוסט או ידיעה אנחנו פוגמים בכושר האבחנה שלנו .
אנחנו כולנו חוטאים על בסיס יומי בהנחת הנחות ובכושר שיפוט עקום.
חשבתי על הפעמים שבניתי תסריט דמיוני שהסתובבתי איתו בעולם לפעמים אפילו חודשים ובסוף התבדיתי אל מול מציאות שונה לחלוטין.
